מאמרים
האמת שבמוחי

יושבת לי בכיסא נדנדה ובוהה בתמונה שעל הקיר, תמונה שנמצאת שם מאז ומתמיד אך אף פעם לא הבטתי בה באופן הזה. מנסה לפרק אותה לגורמים ולהבין את מה שאני רואה, כלומר, האם התמונה שאני רואה היא אכן התמונה שתלויה על הקיר?
שאלה זו מתחילה להתרוצץ במחשבתי, האם מה שאני רואה הוא הדבר שבאמת ישנו שם מול עיניי, או שרק אני רואה את הדבר באופן שאני רואה אותו, וכל אחד אחר יראה שם תמונה שונה לחלוטין?
אני צוללת לתוך מוחי, המחשבות לוקחות אותי למסע חיפוש אחר הבנה כלשהי את השאלה שמתרוצצת שם.
מה בעצם אני רואה? האם התמונה קיימת באמת כאותה התמונה שאני רואה, או שהתמונה נוצרת במוחי שלי בין מיליארדי הנוירונים ששולחים מסרים חשמליים בלי סוף ושוב רק בתוך מוחי? האם הצבע החום או הצהוב או הירוק הוא אותו הצבע שיראה אדם שיעמוד לידי ויביט באותה התמונה? השאלות מתחילות להתרבות בסדר הנדסי עולה ואני חייבת להגיע לתשובה כלשהי עם עצמי. אני יוצאת מתוך הנחה שהאינדיבידואליות(ייחודיות) של כל אחד היא האינדיבידואליות של החוויות כפי שהוא חווה אותם, בזמן שהוא חווה אותם ובאופן שהוא חווה את החוויות. כל חוויה וכל התנסות יוצרת קשר נוירולוגי אינדיבידואלי בתוך המוח אשר נתפס כזיכרון שלם ומשפיע על כל חוויה שתבוא "בעתיד" באופן של האינטרפרטציה של אותה החוויה מתוך הזיכרון (מבנה אישיות/אינטליגנציות ייחודי). אם כך, החוויות כפי שחוויתי אותם אני ואופן תפיסתי וזיכרוני של כל דבר הוא אינדיבידואלי לחלוטין. התפיסה של מוחי את הצבע הירוק (לדוגמא) נובע מהאופן הייחודי ביותר בו חוויתי בפעם הראשונה את הצבעים כולם ושונה לחלוטין מהאופן בו חווה כל אחד אחר את אותם הצבעים. האופן בו אני חווה ריח מסוים, מרקם מסוים, צליל מסוים וכד', מושפע באופן ישיר מאותם החיבורים הייחודיים שקיימים במוחי ולי לא נשארת הרבה ברירה אלה לקבל את התמונה שמשדר לי מוחי מתוך האינטרפרטציה האישית שלו. מי אמר שיש שם תמונה כלשהי בכלל? המוח שלי. ומי אמר שהיא ניראת כפי שהיא ניראת בעיניי? שוב רק המוח האישי שלי. מתוך כל ההנחות האלה אני יכולה להסיק שכל תמונה היא תמונה שאני רואה באופן אינדיבידואלי לחלוטין ורק אני רואה אותה באופן הזה. אם כך, כל אדם שאני רואה, רק אני רואה אותו באופן שאני רואה ואין זה אומר שזהו מראהו ה"אמיתי", כל אחד יראה את האדם הזה באופן שונה לחלוטין (יותר רזה, יותר שמן, יותר גבוהה, יותר נמוך, יותר יפה וכו').
עכשיו אני יכולה להבין באמת (שוב לדוגמא), איך בחורות רזות יכולות לומר על עצמן שהן לא רזות, זה באמת כך, זאת החוויה האינדיבידואלית שלהן את אופן הראייה של עצמן, ואין זה אומר שהאופן שאני

רואה אותה הוא האופן שהיא קיימת בו "באמת".
ומתוך כל המסע הארוך הזה שממשיך וממשיך עוד ועוד לעומקי מוחי על חיבוריו, אני שוב מבינה את הבלתי יאומן. אין מולי שום דבר באמת. אין מולי לא תמונה ולא קיר. אין אוויר "חם" מסביבי, אין "רעש" של מכוניות בחוץ, אין כאן שום דבר אלא רק במוחי ובתשדורת האין סופית שהוא משדר מתוכו.
המוח – הכלי המדהים והמסתורי ביותר שקיים בגופי הוא גם זה אשר מסתיר ממני את האמת שאין שום אמת, שהאמת היא אך ורק במוחי.

עוד באתר: סדנאות מודעות טיפולים הוליסטיים פסיכותרפיה הוליסטית קלפים טיפוליים
ברוח ספר יצירה - שיטת לוסקי.